התחלתי לכתוב שוב בבלוג כי קיבלתי השראה ממשווק בשם סת’ גודין, שכותב לפחות פוסט אחד ביום… כבר למעלה מ-16 שנה.
עכשיו, לכתוב זה נחמד. אבל אם יש לך שאיפה שאנשים יקראו את מה שאת.ה כותב.ת, הם צריכים להגיע לבלוג, נכון?
אחת הדרכים הכי טובות להביא אנשים לבלוג, היא לפרסם תוכן וקישורים בפייסבוק.
אבל פה עשיתי טעות קטנה.
הסתכלתי מה סת’ גודין עושה כדי להפיץ את התכנים שלו בפייסבוק. ראיתי שהוא מפרסם בעמוד העסקי שלו את בערך 100 מילים ראשונות של כל פוסט שהוא כותב וקישור למאמר המלא.
אז קצת מעצלנות וקצת מהקטנת ראש, עשיתי בערך אותו דבר. רק בעמוד האישי שלי.
מה שפספסתי, זאת העובדה שאנחנו חיים במציאות בה כבר אי-אפשר להגביל גישה לתוכן בפייסבוק.
אנשים מתייחסים לפייסבוק כמו לעיתון, מגזין או ספר. הם מציצים בו בכל רגע שאפשר כדי להתעדכן לגבי אירועים, חדשות, חברים ומשפחה. והם רוצים לקבל את כל המידע במקום אחד ובבת-אחת.
דמיין.י לעצמך שאת.ה קורא.ת כתבה בעיתון ובאמצע כתוב “להמשך הכתבה, דפדף לעמוד 175”, מעצבן לא? רוב האנשים פשוט יעברו לקרוא את הכתבה בעמוד שליד.
ובייחוד כשאפשר “לדפדף” לפוסט הבא בהנפת אצבע קטנה, הסיכוי שיקראו את שאר התוכן הופך לקטן עד אפסי.
בגלל זה אפשר לראות יותר תכנים ארוכים נכתבים ממש בתוך פייסבוק. ובגלל שהדרך שבה אנשים מתייחסים לפייסבוק השתנתה, הם מוכנים לקרוא טקסטים ארוכים יותר בתוך הפלטפורמה עצמה.
ההוכחה, אחד הפוסטים הכי ארוכים שכתבתי בפייסבוק קיבל עד היום כ-6,600 שיתופים ומעל 25 אלף לייקים.
אז במקום לתת טיזר קטן ולהוסיף קישור לתוכן המלא, מעכשיו אפרסם את התוכן המלא כפוסט ואוסיף קישור לשאר התכנים בבלוג.
ככה, מי שאהב את מה שהוא קרא, יכול להיכנס לאתר ולראות נטו תוכן. בלי תמונות של הילדה ואשתי, שאלות שאני נוטה לשאול אתכם מפעם לפעם או סתם סלפי’ס עם חברים.
